ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. כך סיפרו לנו וכך שנינו בילדותינו אף שכבר אז ברור היה לנו שהאילנות לא יודעים על זה כלום. ונראה שהחג הנידח הזה יותר משהוא חג יהודי הוא חגם של ילדי בית הספר הנפגשים במועד הזה פגישה קצרת רוח בפרק קטן של תוכנית הלימודים הממלכתית שאולי גורמת להם שמחה רבה, אבל הוא בטל ומבוטל בתודעת המבוגרים, שאינם שומרי מצוות. הם אוכלים במקרה הטוב ובצער דבלה יבשה או צימוק חרישי שהביא להם הילד מבית הספר ואחר כך הם עוברים לסדר היום. אלא שהמועד הזה יש לו משמעות עמוקה בחיי האדם.
עצים אינם מודדים זמן. מדוע נזקקים עצמים שאינם מודדים זמן לראש שנה משלהם? ובכן ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות רק אצל האדם. שהאדם הוא ברייה המודדת זמן ובמעשיו הוא מעניק משמעות לבריות לעצמים ולאירועים שבעולם. שאלמלא האדם, היה האילן, כמו כל העצמים והבריות האחרים בעולם, חסר כל משמעות.
האדם במעשיו בעץ מעניק לעץ משמעות.
בני אדם הם המציינים את המועד הזה, לא האילנות. מה מציינים בני אדם במועד הזה ולמה דווקא במועד הזה? ובכן ט"ו בשבט הוא מועד שבו ירדו כבר רוב גשמי השנה, והעץ מוכן להכין את פירותיו. ט"ו בשבט הוא אם כן גבול על מפת ההתחדשות המחזורית של האילנות. המועד הזה הוא המועד שבאמצעותו מחשב האדם בישראל את כל החישובים הקשורים בחיי העץ, ואת כל מועדי המעשים ההלכתיים הנדרשים ממנו במפגשיו עם העץ.
פרי העץ נועד לאכילה. אצל האדם פרי העץ הוא מקור מזונו. ובכן על האכילה הזאת מטילה היהדות תנאים. תנאים הלכתיים שמבשילים עם חלוף הזמן. למשל, עורלה: יש דין שלא לאכול פירות מן העץ בשלוש שנות חייו הראשונות. למשל, מעשר: אין מערבבים תרומת מעשר מן השנה שעברה עם תרומת המעשר של שנה זו.
מתי מתחילה השנה של העץ ומתי היא מסתיימת? בט"ו בשבט.
ובכן ט"ו בשבט חוץ מהיותו חג לאילנות הוא גם תאריך שבאמצעותו מחשבים את זמני העץ וממילא את זמן הבשלת התנאים ההלכתיים הקשורים במשמעת שיהודים נדרשים לנהוג בעץ.
אם נמסרו ליהודים דרישות הלכתיות באשר לספירת השנים של העץ מהו שורש החג ומדוע נקבע התאריך הזה כחג.
חג ביהדות מעבר לשמחה שהוא מחולל יש בו ציון והדגשה והוא מבטא עיקר. ט"ו בשבט הוא בין השאר חג המציין עיקר מעיקרי עבודת ה'.
האכילה היא אינסטינקט של החי. בין החי לבין האינסטינקט שמניע אותו לאכול קיימים גבולות האכילה האינסטינקטיביים של החי: החי יאכל כדי צורכו.החי יאכל מזון המתאים לאורגניזם שלו ולא יאכל מזון שאינו מתאים. החי לא יאכל כשהוא שבע אלא רק כשהוא רעב וכו וכו.
כך נוהגים במזונם גם בני האדם. המשמעת שהם מטילים על עצמם נוגעת לשימוש במזון להשגת התוצאה הרצויה שהיא חיי רווחה בריאות ושגשוג. אבל האדם מישראל מצווה לנהוג במזונו מידות ומשמעת גם מעבר למה שנוגע לשאלות הניצול של המזון לשלומו בריאותו ורווחתו.
אף שהמזון תלוי לפניו על העץ יש פעמים שאין לו רשות לקטוף ולאכול. אף שהמזון תלוי לפניו על העץ הוא חייב למנות תחילה את שנות חיי העץ ולבדוק אם הוא רשאי. אף שהמזון מוטל אצלו בצלחת הוא יכול לאכול אבל עליו לברך תחילה. אף שמזונו מוטל אצלו בצלחת יש פעמים שהוא בכלל אינו רשאי לאכול בגלל שביום הזה אסור לאכול. וכן הלאה.
היהדות מטילה סייגי אכילה על היהודי שהם מעבר לסייגים שממילא מטילים על עצמם בני האדם מתוך הצורך לשמור על בריאותם רווחתם וכו.
תוצרת חקלאית מגידולי שדהו של אדם בישראל שלא הופרשו ממנה מעשרות אינה ראויה לאכילה ממש כאילו היה היבול מורעל ואין האדם רשאי לאכול ממנה. וכן בעורלה וכן בטבל ובשביעית.
וכל אלה הן מצוות התובעות מן היהודי - איפוק.
הוא רשאי לאכול רק בתנאים שהיהדות מתנה ורק במחיצות שהיא מציבה בינו לבין מזונו. בין אם הוא מזון מן החי ובין אם מן הצומח [שהרי גם החי, ממנו אוכל היהודי, אוכל מזון מן הצומח].
כל המצוות הקשורות במזונו של אדם בישראל הן מצוות הכוללות מדידת זמן. אותה מדידה שהיהודי מבצע כדי לעמוד בתנאים ובמחיצות שמטילה עליו היהדות ושמכשירים אותו להיות רשאי לאכול את אוכלו. אתה רשאי כמובן לאכול אתה רשאי כמובן לאכול די צורכך אתה רשאי לאכול כדי ליהנות אבל תמיד בתנאיי הזמן שמציבה היהדות. תמיד עליך להבחין במי שאמר והיה העולם לפני שאתה מגיש את האוכל אל פיך. עליך להציב בינך לבין היצר רגע אחד של שתיקה. אתה כבר פותח את הפה ללעוס אבל מאפק את הלסתות וממתין לסיומה של הברכה שאתה הוגה בליבך.
אתה רוצה לאכול, אתה מודד אם הזמן מאפשר ורק אחר כך אוכל.
ט"ו בשבט הוא חג המזכיר לנו את המדידה הזאת, ט"ו בשבט הוא חג המזכיר לנו את האיפוק הזה. את שני העיקרים האלה -בין שאר העיקרים- ראוי לנו לדעת ולזכור גם במועדים אחרים.
